בואו נדבר על שקיפות ארגונית.
מה זה בעצם אומר? בקצרה – זה אומר שלא מסתירים. את השקיפות אפשר לקחת לכל מיני מקומות: אפשר לשאול מול מי הפרסום (האם מציגים את המידע לחברי הארגון? אולי רק לעובדים הבכירים? מה לגבי הציבור הכללי?), אפשר גם לשאול על מה הפרסום: זה יכול להיות פיננסי (ארגונים שמפרסמים את מצבם הכספי ואת השכר של הבכירים מדי פעם), אפשר לקחת את זה לכיוון של מטרות ופעולות (ארגונים עם מטרה שמפרסמים תכנית פעולה עתידית, שיקולים בבחירת פעולות), זה יכול להיות גם מהותי יותר – לשאול ולברר מה חברי הארגון עצמם רוצים. עמותות נדרשות לשקיפות תקציבית ברמה מסוימת.
ארגון המורים והסתדרות המורים בחרו נגד השקיפות.
לא רק שקיפות לציבור ולמדינה. לאלה הם אינם נדרשים – לא בחוק ולא באופן מוסרי. הם אינם עמותות. הן אגודות עות'מניות. זה לא אומר שאסור להן לפרסם את התקציב או את המשכורות של הבכירים, אבל אף אחד לא מכריח אותם כרגע. לעומת זאת, שקיפות פנימית היא עקרון יסוד ביחסים הוגנים, בטח ובטח כשמדובר על יחסים בין ארגונים עם מחזור שנתי של מיליונים רבים ובין יותר מ-100 אלף אנשים שקורעים את עצמם יום-יום עבור העתיד של המדינה.
אז תגידו לי, איך מורה יכול להמשיך לשלם דמי חבר מדי חודש כשהוא רואה את הביצועים הלקויים של הארגונים, וזאת כאשר הארגונים האלו לא נותנים שום מידע לגבי האסטרטגיה ארוכת הטווח שלהם, וממשיכים להיאבק זה בזה? (ולא, המיילים היבשים מדי פעם לא באמת אומרים שום דבר בעל משמעות)
איך מורה יכול להמשיך להעביר דמי חבר מדי חודש כשהוא לא יודע אילו תקציבים נוספים יש לארגונים האלו, והאם בכלל דמי החבר שהוא משלם הם חלק משמעותי בתקציב? איך מורה יכול להמשיך לשלם דמי חבר מדי חודש במצפון נקי כשהוא רואה את העיוותים בבחירות שכל אחד מהארגונים מבצע, כשהוא לא מקבל שום מידע על הדרך בה הכספים יוצאים ומי מרוויח מהם, וכשהוא יודע שהארגונים האלו ממשיכים להסתיר בידיעה מלאה את אופן חלוקת הכספים שלהם?
אני חושב שהדרך הפופולרית היא להתעלם. לא להתעסק בזה. יש לנו הרי הרבה יותר מידי דברים אחרים לעשות, בכל יום המטלות בכל מקרה תופסות יותר ממה שניתן לדחוס ליום עבודה. להתעלם זו התשובה הפשוטה. אבל זו גם התשובה ההרסנית. זה בדיוק כמו להתעלם מרטיבות בתקרה. זה לא הולך להעלם לשום מקום, אם זה כבר נראה לעין אז זה כנראה משהו משמעותי שקיים כבר הרבה זמן, וככל שנדחה את זה הבעיה תעמיק. אף אחד לא יפתור את זה במקומנו.
הדרך השניה היא לקום ולזעוק. אפשר אמנם לעשות את זה מתוך הארגונים, אבל מספיק חיפוש קצר ברשת כדי לראות עדויות מגוונות על כמה שזה אפקטיבי. ואם לא מתוך הארגונים, אז מחוצה להם. אני יודע, זה אומר להפסיד את ההטבות שעזרו לכם לעבור את הקיץ עם הילדים. זה אומר אולי לא להיות מגובים במקרה הצורך. אבל אין לנו ברירה. זו הדרך היחידה שמשהו כאן ישתנה. הרי לא יכול להיות שתמורת ההטבות האלה אנחנו נתמוך כלכלית בשחיתות, נכון? אנחנו הרי אנשי חינוך!
ולבסוף, אם כבר מחוץ לארגונים, עדיף יחד. יציגים נותנת את הפלטפורמה הזו. היא עמותה, היא שקופה, והיא דמוקרטית. לא על הכל אנחנו מסכימים שם, אבל את הביקורת שלי עליהם אף אחד לא מחק, ובטח ובטח שלא זרק אותי בגללה. ואם הייתם צריכים יותר מזה – יציגים כבר לקחה את הארגונים לביה"מ!
הכותב: עמנואל עובדיה, רכז פיזיקה במקיף אורט מעלות, , חבר יציגים – ארגון עובדי ההוראה בישראל.
Comments